שנים הרגשתי שאני לא חיה את החיים באמת, כאילו אני נישאת על גלים שנוצרו מבחוץ – חברה, עיר, עבודה. אבל עמוק בפנים בערה בי תשוקה אחת גדולה: להיות קרובה לטבע, לנשום אוויר צלול ולהתמסר לפשטות.

הלכתי ללמוד חינוך יער, ושם, בין לינת שטח וקצב אחר של התבוננות, נחשפתי לראשונה לתכשיטנות מהטבע. דמיינו את ההתרגשות כשגיליתי שאפשר לחורר שעועית או לנסר עצם ולהפוך אותה לחרוז – משהו חדש לחלוטין פרץ מתוכי. באותה נשימה, עלה בי כאב: כשראיתי עץ שנאבק להגיע לאור ומסתפק במעט, הרגשתי שזה הסיפור שלי – כמה מעט מקום ביקשתי לעצמי בחיים.